הסבכי שחור-הכיפה (Eurasian Blackcap), ששמו המדעי Sylvia atricapilla, הוא אחת מציפורי השיר הנפוצות והמוכרות ביותר באירופה ובמערב אסיה, ומהווה אורח קבוע ורצוי בישראל בעונות הנדידה והחורף. הוא שייך למשפחת הסבכיים ונודע בזכות שירתו המלודית והערבה, שהקנתה לו את הכינוי "זמיר הצפון" באזורים מסוימים.
זיהוי ותיאור
הסבכי שחור-הכיפה הוא ציפור קטנה ועגלגלה, גודלו כ-13 ס"מ. גופו העליון אפרפר-זיתי, בעוד חלקיו התחתונים אפרפרים-בהירים יותר. הזנב והכנפיים כהים במקצת משאר הגוף, אך ללא סימנים בולטים. המקור עדין וכהה, והרגליים אפרפרות.
סימן ההיכר הבולט: הכיפה
המאפיין הבולט ביותר, שגם העניק לציפור את שמה, הוא הכיפה שעל ראשה. כאן טמון ההבדל המרכזי בין הזוויגים: לזכר הבוגר יש כיפה שחורה מבריקה ומוגדרת היטב, המגיעה עד קו העיניים. לעומת זאת, לנקבה ולפרטים צעירים יש כיפה בצבע חום-ערמוני (חום-אדמדם), שהיא בדרך כלל מעט פחות מוגדרת מזו של הזכר. הבדל ברור זה מאפשר זיהוי קל של הזוויגים בשדה.
כיצד להבדיל בינו לבין סבכים דומים?
בישראל, הציפור הדומה ביותר שעלולה לבלבל היא סבכי טוחנים (Sylvia borin). עם זאת, ההבחנה פשוטה יחסית. לסבכי טוחנים אין כלל כיפה מוגדרת. ראשו אחיד בצבעו עם שאר גופו האפרפר-חום. גם אם נדמה שיש לו ראש כהה יותר, לעולם לא תהיה לו את הכיפה השחורה או החומה הברורה והתחומה של שחור-הכיפה. לכן, אם זיהיתם סבכי עם כיפה ברורה – שחורה או חומה – אתם יכולים להיות בטוחים שמדובר בסבכי שחור-כיפה.
תפוצה ובית גידול בישראל
הסבכי שחור-הכיפה הוא חולף וחורף נפוץ מאוד בכל רחבי הארץ. ניתן לראותו במספרים גדולים במהלך עונות הנדידה, בסתיו (ספטמבר-נובמבר) ובאביב (מרץ-מאי). פרטים רבים נשארים לחרוף בישראל, בעיקר במרכז הארץ ובצפונה. בשנים האחרונות, אוכלוסייה קטנה אך יציבה החלה לקנן בצפון הארץ, בעיקר בחרמון ובגולן. בית הגידול המועדף עליו הוא חורש, יערות, מטעים, פארקים וגינות עירוניות – כל מקום המציע סבך צמחייה ועצים למחסה ולמזון.
שירתו הערבה של שחור-הכיפה
שירתו של הזכר היא מהיפות והמורכבות בקרב הסבכים. היא מתחילה בפטפוט מקדים, שקט יחסית, ומתפתחת לסדרת צלילים צלולים, עשירים ודמויי חליל, בעלי עוצמה משתנה. קריאת האזהרה או התקשורת הנפוצה שלו היא נקישה קצרה וחדה, הנשמעת כמו "טק" או "צ'ק", ולעיתים קרובות זהו הקול הראשון שיסגיר את נוכחותו בסבך.
עובדות מעניינות
הסבכי שחור-הכיפה ניזון בעיקר מחרקים ופרוקי-רגליים אחרים, אך בעונת הסתיו והחורף תזונתו משתנה והוא הופך לאוכל-כל, עם העדפה ברורה לפירות וגרגרים. הוא חובב במיוחד פירות של עצי פיקוס, זית, אלה ופטל, ובכך הוא משמש כמפיץ זרעים חשוב במערכת האקולוגית. תופעה מרתקת שנצפתה בעשורים האחרונים היא שינוי נתיב הנדידה של אוכלוסיות מסוימות ממרכז אירופה. במקום לנדוד דרומה לאגן הים התיכון, חלקן החלו לנדוד צפון-מערבה כדי לחרוף בבריטניה, שם הן נהנות מהשפע במתקני האכלה בגינות.
היה הראשון להגיב